פרשת בראשית – מאמר על בריאת העולם

מטרתנו להלן, הינה להראות שאין סתירה בין סוגיית הבריאה בתורה לסוגיית הבריאה במדע. עד היום רוב הפרשנים היהודים הקלאסיים התבססו על המדע של היוונים, שכיום ידוע לנו שהוא ארכיאולוגיה מדעית ולכן יהודי שקיבל רקע דתי וקורא את הפרקים הראשונים בתנ"ך, מתייחס לכתוב כמשהו עמוק וקדוש שאין סיכוי שהוא יבין אותו. במידה והוא מנסה להתעמק בפרקים אלו, הרקע שהוא קיבל גורם לו לחשוב שקטעים אלו מלאים סתירות וסותרים את המדע ואת ההיגיון.  מאמר זה בא לתת פירוש התואם את המדע כיום ואת ההיגיון. הפירוש מתבסס על פרשנויות קדומות לפני עידן המדע היווני ומראה שהקשיים נובעים מהתבססות על הנחות שגויות ועל מחסור בידע מדעי. נתחיל קודם כל בקצת רקע מדעי על מנת שהדברים יהיו יותר ברורים.

היום יש הסכמה כמעט כוללת לתיאורית המפץ הגדול שהציע ג'ורג גמוב בשנת 1948 (Gamow “The State of the Universe” Oxsford edition)), שהיקום התהווה לפני 15 מיליארד שנה מריכוז רב עוצמה של אנרגיה בנקודה סינגולרית קטנה. תיאוריה מתקבלת כמבוססת אם היא מצליחה לנבא תופעות חדשות. תיאוריה המפץ הגדול, ניבאה את קרינת הרקע שגילו זוג מדענים אמריקאים זוכי פרס נובל, ארנו פנזיאס (Penzias) ורוברט וילסון (Wilson) בשנת 1965 ומסבירה בצורה די מדויקת את התצפית שלהם, שהתגלתה במקרה כאשר הם לא הבינו למה הם כל הזמן מקבלים במכשירים המדויקים שלהם רעש רקע שהתברר שעוצמתו תואמת את העוצמה שאמורה הייתה להתקבל מקיומו של המפץ הגדול לפני 15 מיליארד שנה. בנוסף, התאוריה מנבאת את קיומן של כמויות הליום כה גדולות ביקום ואת מבנה היקום והגלקסיות כיום. התיאוריה גם מאשרת את קבוע האבל (Hubble) של קצב התפשטות היקום והגלקסיות זו מזו, וגם תואמת את הממצאים של הלווין המדעי COBE משנת 1992, שמדד את התכונות השונות של הקרינה שאמורות לנבוע משרידי המפץ הגדול.

בספרו של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן" פרק "מוצא היקום וגורלו" הוא כותב שתי תהיות ביחס לממצאים לעיל הנוגעים לבריאת העולם:

1. ביחס לקרינת רקע, "מדוע היקום כה אחיד בקנה מידה גדול? מדוע הוא נראה זהה מכל הנקודות במרחב ובכל הכיוונים? מדוע הטמפרטורה של קרינת הרקע בגלי מיקרו כה אחידה כשאנו צופים בכיוונים שונים?". "מכאן שלא הייתה שום אפשרות לתחומיו השונים של היקום המוקדם להגיע לטמפרטורה שווה בניהם, אלא אם כן התחילו כולם מאותה טמפרטורה בגין איזו סיבה חסרת הסבר".
2. ביחס לקצב התפשטות היקום הוא כותב "מדוע התחיל היקום להתפשט כמעט בדיוק בשיעור הגבולי המפריד בין הדגמים העתידים לקרוס בחזרה לבין הדגמים הממשיכים להתפשט לנצח, כך שאפילו כיום, אחרי יותר מעשרת אלפים מיליון שנה, הוא עדיין מתפשט בשיעור כה קרוב לשיעור הגבולי הזה? אילו היה שיעור ההתפשטות, שניה אחרי המפץ הגדול, קטן אפילו באחד חלקי מאה אלף מיליון מיליונים, היה היקום קורס שוב לפני שהגיע לגודלו הנוכחי".

תיאוריה זו תואמת גם את התפיסה היהודית של יצירת העולם יש מאין.

למעשה היקום והזמן לא היו קיימים לפני ריכוז האנרגיה האדיר שנוצר בנקודה סינגולרית לפני כ – 15 מיליארד שנה. כפי שכתב הוקינג בספרו לעיל, בסוף פרק מרחב וזמן, "מתורת היחסות, של איינשטיין משתמע שליקום הייתה בהכרח התחלה, ויתכן שיהיה לו סוף". בנוסף, זמן, גם לפי היהדות וגם לפי התיאוריות של איינשטיין, הזמן הוא תוצר של חומר ולכן לפני היווצרות החומר לא היה זמן. בסוף פרק ג ניכנס יותר עמוק לנושא הזמן במסגרת הפרק על בחירה חופשית.

אין ספק כיום שהעולם לא היה קיים רק כ – 6000 שנה ואין בדבר סתירה ליהדות וניתן לראות זאת אצל גדולי הפילוסופים היהודים, כדוגמת ריה"ל, רס"ג והרמב"ם. ריה"ל בספרו הכוזרי, המאמר הראשון פסקה ס"ז, כותב:  "ורחוק הוא שיזדקק הדתי להניח ולהודות בהיולי קדום ועולמות רבים לפני העולם הזה, ואין בכך פקפוק באמונתו שהעולם הזה מחודש מאז זמן מוגדר, וראשית האנושות בו אדם וחווה". לפי מה שהוא אומר, האדם הדתי "רחוק הוא שיזדקק", קרי, הדתי לא צריך להגיע להכרה שהיה עולם קיים ויצורים רבים לפני תחילת האנושות, אבל גם אם כן, והוכח שהיה עולם לפני תחילת האנושות אין בכך סתירה ליהדות ולכך שהעולם מחודש. עקרונות אלו של קבלת המדע כל עוד אינם סותרים את עיקרי האמונה, ניתן לראות גם בהקדמה של רס"ג בספר אמונות ודעות לפרק ו עמוד כ"ד וגם הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ב, סוף פרק כב.

יבוא השואל וישאל ומה עם הדורות מאדם הראשון שרשומים בתנ"ך. ההסבר הפשוט הינו שעד אדם הראשון היו כל מיני יצורים דמויי אדם, שבצורתם החיצונית נראו אולי כמו אדם אבל במהותם הם היו כמו חיות. אל תתבלבל ותחשוב שאם מצאו שלדים של אנשים, שנראים כמו הומו סאפיינס, אזי הם מה שהמקרא קורה לו אדם היות והצורה החיצונית אינה אינדיקציה למה שהוא מהות האדם או אפילו מנת המשכל של האדם. ההנחה שלנו, שמתבססת רק על התנ"ך והדורות הרשומים בתנ"ך, שההבדל המהותי שיוזכר להלן בין חיות ודמויי אדם התחיל מאדם הראשון ולכן חשוב להתייחס ולהבין מהו ההבדל המהותי.

אדם הראשון הינו קפיצת המדרגה הנחשונית בין דמויי חיות לדרגה של "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" וזה באמת אפשר ליחס את הדבר לאדם הראשון שמוזכר בתנ"ך.

ההבדל המהותי בין דמויי החיה והחיות שחיו עד אז לעומת כל הדורות מאדם הראשון, אינה יכולת יצירת הברות לתקשר אחד עם השני או יכולת לתכנן אסטרטגיות התקפה של כמות של גורמים או יצירת כלים היות וכל אלו גם החיות וגם דמויי האדם ידעו לעשות. ההבדל המהותי הינה היכולת לתפוס את הדברים מעבר למציאות העכשווית שאדם רואה וחווה על מנת לקים את צרכיו. יכולת זאת מאפשרת לנו בחירה חופשית ובזה אנחנו הופכים להיות "בצלמנו כדמותינו". חיות ודמויי אדם הינם מופעלים ע"י הטבע ז"א שהגוף הוא בעל צרכים ואינסטינקטים ומשועבד לקיים אותם, ללא שליטה. ברעב ובצמא הם מחפשים אוכל ושתיה, צרכים הם עושים בכל מקום כאשר הם צריכים, הם ילחמו עם בני מינם על טריטוריות ובנות זוג עד מוות היות והם מופעלים ע"י האינסטינקטים שהטבע הכתיב להם.

בני האדם יש להם גם אינסטינקטים וחלק גדול מהם מתנהג באמת כמו החיות, אבל מעבר לזה יש להם אפשרות הפשטה מחשבתית ויכולת ליצור מהויות שאינם קיימות בטבע. לכן הדבר מאפשר יכולת הבנה ובחירה שלא קיימת לחיות ודמויי אדם. דוגמא קטנה הינה הצורה שבה אנו חיים. במקום שכולנו נחפש אוכל בטבע יצרנו לעצמינו המצאות שנקראות "חברות" ואנשים שיודעים להגדיר את ההמצאה הזאת שלא קימת במציאות שחיות ודמויי אדם מכירים, ונקראים "עורכי דין ומשפטנים". ההמצאות המופשטות הללו, כדוגמת עם, מדינה, צבא, מאפשרות לנו לארגן את החיים שלנו בצורה טובה מיטבית. הדבר לא היה מתאפשר אם לא הייתה לנו את יכולת ההפשטה ויכולת הבחירה לדחות סיפוקים על מנת ליצור מבנים שיאפשרו לנו חיים טובים.

לפני שנתחיל לצלול לתוך הפסוקים יש לשים לב לכמה דברים:

1. לפעמים משמעות המילים משתנה מפסוק לפסוק , כמו שהזכיר הרמב"ם במורה נבוכים ,כדוגמת המילה "הארץ". בפסוק א בפרק א המילה "הארץ" אינה כדור הארץ שאותו אנו מכירים אלא היקום לעומת זאת המילה "הארץ" בפסוקים טו, יז ו –  שברור שמתייחסים לכדור הארץ שאותו אנו מכירים.
2. הימים, מלשון יום, שמוזכרים בבריאה, בפירוש אינם ימים כמו שאנו מכירים של 24 שעות אלא תיאור של תקופות. הבנה זאת מחויבת המציאות היות ולא היו בימים הראשונים שמש וירח שיכולים להגדיר לנו ימים כמו שאנו מכירים היום וזה גם משתלב במה שהסברנו ב סעיף 1.
3. המילה "אלהים" כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, חלק א, פרק ב: "שם אלהים משותף לה', למלאכים, לדיינים ולמנהיגי המדינות" וכמו שתרגם אונקלוס הגר, שתרגומו מתקופת התנאים, מקובל שהינו ע"פ תורה שבע"פ, שהפסוק "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" הכוונה בארמית "ותהון כרברבין" ובעברית משמעותו כאן, דיינים ומנהיגי מדינות ואין המשמעות כאן לה' לפי הרמב"ם ואונקלוס.

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.

היום הראשון של הבריאה הינו מאוד כללי ועיקר המהות בו הינה ההבדלה בין האור ובין החושך. בתחילת המפץ הגדול, החומר שנוצר היה במצב פלזמה (שזה מצב צבירה השונה ממה שאנו מכירים של מוצק, נוזל, וגז). כל היקום היה פלזמה אחת גדולה (פלזמה זה מצב שבו אין את האטומים כמו שאנו מכירים עם פרוטונים בעלי מטען חיובי בגרעין ואלקטרונים בעלי מטען שלילי שמקיפים אותם, בגלל החום הרב שמפרק אפילו את האטומים. זה למעשה מצב שבו חלקיקי האטום אלקטרונים, פרוטונים ונויטרונים אינם קשורים אחד לשני כמו במבנה האטום שאותו אנו מכירים במציאות). מצב זה, הינו מצב שלעיתים אינו מאפשר לאור לצאת החוצה (אור הוא למעשה הפרעה אלקטרומגנטית) כי המרחב טעון ולא מאפשר להפרעה האלקטרומגנטית להתפשט. לאחר פרק זמן קצר היקום התחיל להתקרר וכתוצאה מכך מרכיבי האטום יכלו להתאחד וליצור את מבני האטום שאנו מכירים כיום. על מנת להבין יותר בדיוק מה זה אור, צריך להבין שאור זה הפרעה אלקטרומגנטית במרחב שנובעת מכך שאלקטרון (שהוא בעל מטען שלילי) שסובב סביב גרעין אטום (שמכיל פרוטונים חיוביים ונויטרונים ניטרליים) יורד לרמה אנרגטית יותר נמוכה ופולט קרינה. יכול להיות שיצירת האור בתורה, הינה היכולת ליצירת אור ע"י כך שהאלקטרונים יסתדרו סביב גרעין האטום ולא כמו בפלזמה ויוכלו להיות ברמות אנרגטיות שונות המשחררות קרינה. לחילופין, ניתן להגדיר את יצירת האור בתורה כיצירת פרץ האנרגיה שיצר את היקום. בנוסף, כמו שהסברנו ב סעיף 1, הגדרת היום והלילה בחלק זה אינה ההגדרה של היום והלילה כמו שאנו מגדירים אותם היום. של יום זה אור, וחושך זה לילה ולא מה שאנו מכירים שהשמש עושה במחזורה סביב כדור הארץ וכדור הארץ סביב עצמו, היות והשמש וכדור הארץ לא קיימים ביום הראשון.

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם.  ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן.  ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.  {פ}

היום השני של הבריאה הינו יצירת המים. מי שבחן את הקוסמוס יכול להבחין בכמות המים האדירה שיש ביקום (בכוכב שביט יש כמיליארד טון קרח ובקצה מערכת השמש יש כ -100 מיליארד כוכבי שביט וזה הכמות רק במערכת השמש הקטנה). מולקולה זאת הינה כל כך יציבה כך שהיא בין הדברים הראשונים שנוצרו ביקום וקיימת שם בשפע בין אם בכוכבי שביט שמורכבים ממים קפואים או ממים שקיימים בכוכבים השונים ובלעדיה לא ניתן לקיים שום חיים ביקום. ניתן אולי להבחין במים שמעל לרקיע שהם המים שבכוכבי השביט שמורכבים ממים קפואים והמים שמתחת לרקיע כמים שנמצאים בכוכבים השונים.

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן.  י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.  יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.

היום השלישי של הבריאה מתייחס להיקוות המים וליצירת הדשא והעצים וזה עוד לפני יצירת השמש והירח שהם המאפשרים את צמיחת הדשא והעצים ואת היקוות המים היות ובלעדי השמש אין צמיחה ובלעדי השמש המים הם לא בצורת נוזל אלא בצורת קרח כמו בכל היקום. לכן, חייבים כאן להניח שההתייחסות הינה כבר לכדור הארץ כמו שאנו מכירים אותו והשמש כבר קיימת, אחרת המים לא יהיו נוזלים ולא יוכלו להיקוות למקום אחד וגם לא תהיה צמיחה של שום דבר. מה גם שידוע שהשמש לא נוצרה אחרי שכדור הארץ נוצר. מצב הצבירה הנוזלי של המים בכדור הארץ גם הוא ייחודיי ונובע מהמרחק המדויק של כדור הארץ מהשמש. מאדים שרחוק יותר מהשמש המים שבו הם במצב קיפאון ולעומת זאת כוכב נוגה שקרוב מעט יותר לשמש המים שהיו עליו התאדו וניתן לראות שהיו על פני נוגה מים לפני ההתאדות. אזור כזה שמרחקו  מהשמש מאפשר את קיומם של מים נוזליים נקרא באנגלית Goldilocks וכשמדענים מחפשים חיים הם מנסים לאתר כוכבים שנמצאים באזור כזה שמרחקו כל הזמן מהכוכב שבמצב פלזמה, קרי מהשמש שלו, הינו מרחק שמאפשר מים נוזליים בכוכב היות ובלעדיי מים נוזליים אין חיים.

יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.  טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.  טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים:  אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.  יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ.  יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.

היום הרביעי מגדיר לנו את הזמנים כפי שאנו מכירים. השמש וכדור הארץ קיימים לפני היום הרביעי אבל סדירות הימים, הלילות, השנים והמועדים כמו שאנו מכירים לא יכולה להיות בלי היווצרות הירח שנוצר בשלב הרבה יותר מאוחר כתוצאה מהתנגשויות בכדור הארץ והוא יוצר את סדירות המחזוריות בכדור הארץ של 24 שעות של היממה ו – 365 ימים בשנה ואת האקלים הנוח בכדור הארץ שמאפשר חיים.

כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים–יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.  כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר:  פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ.  כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי.

היום החמישי מתאר את התפתחות היצורים בכדור הארץ. התחלת התפתחות יצורים חיים הינה בים. היצורים הראשונים היו חייבים את הסביבה המימית על מנת להתפתח, היות וריאקציות כימיות חייבות סביבה מימית על מנת להתרחש. בהמשך התפתחו היצורים הגדולים בים ולאחר מכן גם עופות השמיים.

כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

ביום השישי נוצרו כל יצורי היבשה שגם לפי התיאוריה המדעית הם שלב יותר מאוחר בהתפתחות יצורי החי, כולל אדם הראשון, שאינו דמויי אדם ויש לו בחירה חופשית שנוצר לפני כ – 6000 שנה.

חייבים לציין, שאבולוציה הוכחה כקיימת בטבע ולכן לא ניתן להתעלם מכך. אומנם אין הוכחה שכל היצורים נוצרו ע"י אבולוציה אבל גם אם כן, אין בכך שום סתירה ליהדות. היכולת להתפתחות אבולוציונית ניתן להגדירה כדרך מופלאה וטבעית של הקב"ה ליצור את כל השפע של הטבע. בנוסף, עד היום בשום מעבדה לא הצליחו ליצור תא חי מחומרים בסיסיים וגם גדולי המתנגדים לקיומה של ישות שיצרה את העולם, מסכימים שהסיכוי ליצירת בסיס החיים, קרי תא חי, הוא כמעט הכי קרוב לאפס במידה שהופכת תיאוריה כזו למשהו לא מציאותי. ההגדרה והמאפיין של תא חי הוא היכולת להשתכפל ולהתרבות. בסיס החיים הוא זהה (Scientific American, June 1985, Volume 252, page 74) מחיידק חד תאי עד היצור החי המורכב ביותר. מנגנון השכפול והחלוקה בכל היצורים החיים מבוסס על תאים המכילים DNA ו -RNA שהם חומצות גרעין שיכולים להיווצר רק ע"י חלבונים וחלבונים יכולים להיווצר רק ע"י חומצות גרעין, קרי פרדוקס הביצה והתרנגולת. נשאלת השאלה איך נוצרו החלבונים או חומצות הגרעין שתלויות אחת בשנייה וגם איך נוצר המנגנון של תא חי שיכול להשתכפל וליצור את כל השפע היות ואין סבירות שהדבר יהיה מיקרי (מדענים שניסו בצורה מתוכננת וגם בצורה אקראית, ליצור תא חי מחומרים בסיסים, לא הצליחו ליצור זאת, כשכבר ידוע מה המנגנון ומה צריך ליצור). התשובה הברורה לשאלה הזו הינה שדבר מופלא שכזה יכול ליצור רק ישות תבונית שמכוונת את הדברים. מצד שני, האנשים המתקשים עם המסקנה של ישות תבונית, אינם חולקים על המסקנה שההסתברות שמדובר במאורע בלתי סביר בצורה קיצונית אשר תיאורית האבולוציה לא יכולה להסביר, (כדוגמת ריצ'רד דוקינס בספרו "יש אלוקים?" פרק 4 בסעיף העקרון האנטרופי) ומנסים להגיד שכאירוע בודד המסקנה שמדובר במאורע בלתי סביר נכונה אבל היות ומספר האירועים האפשריים הוא כמעט אינסופי, היות ויש כמעט אין סוף כוכבים עם התנאים שיש בכדור הארץ (דבר שלא הוכח עדיין) ולכן אם יש אין סוף אפשרויות, ההסתברות הזניחה לחלוטין להיווצרות בסיס חיים של תא חי אינה זניחה והיא היותר סבירה. ההנחה שיש אין סוף כוכבים המקיימים את התנאים של מערכת השמש שלנו ואת התנאים של כדור הארץ סותרת את הממצאים של המדע. הסיבה לכך הינה, שעל פי מה שידוע למדע היום, כמעט כל מערכות השמש בכל הגלקסיות אינן כמו כדור הארץ ביחס לשמש, שבה כוכב מסתובב סביב השמש שלו אלא מערכת דו כוכבית שבה השמש אינה אחת מצמד כוכבים ואינה לכודה במסלול סיבוב הדדי סביב כוכב בן-לוויה (The New Solar System, Cambridge publication) אלא שהתפתחות מערכת השמש שלנו נבעה מצירוף מקרים די נדיר שהביא ליצירת התנאים הייחודיים של מערכת השמש וכדור הארץ.

קושי נוסף שקיים למתנגדים לתכנון התבוני, הינו המאמר של פרופ' פרימן דיסון (Daydon, Scientific American, Volume 225 page 59) מאוניברסיטת פרינסטון והמאמר של מרטין ריס (Rees 1999, Nature volume 278 page 612) מאוניברסיטת קיימברידג'. במאמר מציין פרופ' ריס 6 קבועים יסודיים של היקום שמקובל לחשוב שהם תקפים בכל היקום. כל אחד מששת המספרים הללו מכוון בדייקנות כה רבה ואילו היה שונה רק במידה מעוטה ביותר היקום לא היה ידידותי לחיים. אמירה זאת מקובלת גם על גדולי המתנגדים לתכנון התבוני, כלומר לקיומו של אלהים, ואת זה ניתן לראות בספרו של ריצרד דוקינס לעיל פרק 4 פסקה "העקרון האנטרופי" וגם בספרו של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן" פרק "מוצא היקום וגורלו" ששם הוא כותב "העובדה המופלאה שערכיהם של אותם מספרים מכוונים בדייקנות רבה ליצירת האפשרות להתפתחות החיים".

כדי להבין עד כמה הדיוק של ה- 6 קבועים חייב להיות מדויק, נתרכז בכח הגרעיני בלבד. בשתי הדוגמאות להלן אנחנו מראים שללא הדיוק של כמה ספרות אחרי הנקודה של הכח הגרעיני, לא היו יכולות להיווצר שמשות ביקום שבוערות לאורך זמן ומייצרות אנרגיה. בנוסף, סטיה קטנה של הקבוע לכל כיוון הייתה יוצרת יקום רק עם אטומי מימן או יקום שיש בו רק יסודות כבדים ללא מימן ולכן גם ללא מים שהינה מולקולה המורכבת ממימן וגם מחמצן. המשמעות של הדבר הינה, שסטייה קטנה לכל כיוון, הייתה גורמת לעולם ללא אנרגיה של שמש או ללא מים. שני מרכיבים קריטיים ליצירת חיים. להלן, הסבר קצת יותר מדויק בסעיפים 1 ו- 2 למי שרוצה טיפה יותר להעמיק במספרים היותר מדויקים. למי שהדבר פחות חשוב לו להבנה יכול לדלג על סעיפים 1 ו- 2.

1. הכח הגרעיני המדויק הינו קריטי לקיום שמש שתוכל לקיים אותנו לאורך זמן. התגובה התרמו גרעינית בשמש נוצרת ע"י בעירה של חלקיק שנקרא "דויטרון" אשר נוצר מחיבור של נויטרון ופרוטון. כדי שהשמש תהפוך 2 מימנים לאטום הליום ותשחרר את האנרגיה שאנו רואים מהשמש צריך להיווצר החלקיק שנקרא "דויטרון". אילו הכח הגרעיני היה חלש מעוצמתו הנוכחית אפילו באחוזים אחדים, לא היה הפרוטון יכול להתחבר לניוטרון כדי ליצור את הדויטרון ולכן הייתה השמש מפסיקה לזרוח היות ולא היו נוצרים חלקיקי ההליום ולא הייתה משתחררת האנרגיה העצומה כתוצאה מהיווצרותם של חלקיקי ההליום. לעומת זאת, אם הכח הגרעיני היה חזק, אפילו באחוזים בודדים, היה הפרוטון יכול להתחבר לפרוטון אחר, במקרה כזה היה נוצר פיצוץ אדיר שלא היה מאפשר לשמש להמשיך לזרוח כי לא היה נותר חומר בעירה. סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן" פרק "מוצא היקום וגורלו" ששם הוא כותב "אילו היה מטענו החשמלי של האלקטרון שונה אפילו במקצת לא היו הכוכבים מסוגלים להבעיר מימן והליום, או לא היו מתפוצצים בסופו של התהליך".
2. הכח הגרעיני החזק קריטי על מנת שייווצרו היסודות כמו שאנו מכירים אותם. אם הכח החזק היה קטן מדי, למשל רק 0.006 במקום 0.007, היקום לא היה מכיל דבר מלבד מימן ושום כימיה שיש בה עניין לא הייתה נוצרת. אילו היה גדול מידי, למשל 0.008, כל המימן היה מותך ויוצר יסודות כבדים יותר. כימיה ללא מימן אינה יכולה ליצר חיים כמו אילו המוכרים לנו, היות ולא היה יכולת שייווצרו מים. ערך של 0.007 מתאים בדיוק להניב את שפע היסודות הדרושים לקיומה של כימיה מעניינת ותומכת חיים (ריצרד דוקינס לעיל פרק 4 פסקה "העקרון האנטרופי").

הקשיים לעיל, מוסכמים על כמעט כל המדענים, כולל אילו שלא מאמינים בתכנון התבוני, כגון: ריצ'רד דוקינס, היות והם מציינים את הדברים בספרם כעובדות מדעיות. על מנת לא להצטרך לפתרון של התכנון התבוני, הם חוזרים שוב לשיטה הידועה שלהם של מניפולציה הסתברותית וממציאים תיאורית מולטי יקום. במולטי יקום יש אינסוף יקומים ובכל אחד מהם הפרמטרים יהיו קצת שונים כך שבאחד היקומים יהיה במקרה היקום עם 6 הפרמטרים המדויקים שיתמכו בחיים (ריצרד דוקינס לעיל פרק 4 פסקה "העקרון האנטרופי"). דוקינס עצמו בספרו בפרק 4 פסקה "הערצת הפערים" עמוד 189, מצטט עקרון ההפרכה הידוע של הפילוסוף קרל פופר: "תיאוריה יכולה להיחשב מדעית רק אם אפשר לחשוב על דרך להפריך אותה". תיאורית האינסוף יקומים בוודאות אינה עומדת בעקרון הזה ולכן אינה מדעית. מדהים שהוא משתמש בעקרון הזה כדי לתקוף את תיאורית התכנון התבוני באותו פרק שהוא מציע תיאוריה שלא עומדת בעקרון הזה. בנוסף, סטיבן הוקינג בספרו "קיצור תולדות הזמן" פרק "מוצא היקום וגורלו" דוחה תיאוריה זו שהוא קורא לה העיקרון האנטרופי החזק וכותב "באיזה מובן אפשר לומר על כל היקומים השונים האלה שהם קיימים? אם אמנם הם נבדלים זה מזה, לא יתכן שלמתרחש ביקום אחר יהיו השלכות נצפות על יקומינו שלנו, לפיכך עלינו להשתמש בעקרון החסכון ולסלק אותם מהתיאוריה" וכך הוא דוחה את התיאוריה של יקומים מרובים. לכן, המסקנה של סטיבן הוקינג בסוף הפרק הינה "כל עוד יש ליקום התחלה, נוכל לשער שיש לו בורא". על מנת לנסות להימנע ממסקנה זו, העלה סטיבן הוקינג בשנת 1981 בכנס שארגן המסדר הישועי בוותיקן, תיאוריה המנסה למזג את מכניקת הקוונטים והכבידה וליצור את תורת הכבידה הקוונטית, היות ותורת היחסות הכללית של אינשטיין בהכרח מביאה למסקנה שיש ליקום התחלה. תיאוריה זו, מניחה שיש הרבה מצבים קוונטים אפשריים ליקום והסופר פוזיציות של כל המצבים ההתחלתים, אילו ידענו אותם, הינו יודעים מה מצבו הקוונטי של היקום. לפי תיאוריה זו, "היקום מוכל בעצמו בשלמות, ללא גבולות או קצוות, אין לו התחלה ואין לו סוף: הוא פשוט ישנו". התיאוריה הינה מבוססת על עובדה מוכחת בתורת הקוונטים ברמת המיקרו של חלקיקים תת אטומים אבל לא ברמה של גופים גדולים, שכל חלקיק הוא גם גל ולכן כשאלקטרון למשל נע הוא יכול לעבור בשני חורים מרוחקים בו זמנית בהסתברויות שונות. תאוריה זו, הוא מסייג היא "רק הצעה" וטוען "המבחן האמיתי שלו נעוץ בשאלה אם ניבוייו עולים בקנה אחד עם התצפיות. אולם את זאת קשה לקבוע במקרה של הכבידה הקוונטית, משתי סיבות:". "עדיין איננו בטוחים איזו תיאוריה ממזגת את תורת היחסות עם מכניקת הקוונטים". "שנית, כל דגם המתאר בפירוט את היקום כולו יהיה מסובך מבחינה מתמטית, מכדי שנוכל לחשב ולגזור ממנו ניבויים ממדויקים.

התנגדות נוספת לתיאוריה של יקומים מרובים הינה של אחד הפיזיקאים המוערכים במאה ה – 20, רוג'ר פנדרוז, שבספרו (Roger Penrose, The Emperor's New Mind: Concerning Computers, Minds, and Laws of Physics, NewYork: Oxford University Press, 1989) חישב שהסבירות של מפץ גדול עם אנטרופיה נמוכה (קרי, רמת סדר כל כך גבוהה ביקום) הינה 10 בחזקת 10 בחזקת 123. כלומר, אם התיאוריה של הרב יקומים נכונה אזי ההסתברות להיווצרות היקום שלנו הייתה נמוכה באופן קיצוני. פנרוז טוען גם שמדובר בהסבר בזבזני ביותר שאינו עומד בשום אמת מידה מדעית להסבר מקובל. הסבר שדורש מורכבות אינסופית של כל יקום ושל אוסף יקומים אינסופי, אינו סביר בעליל.

ההנחה שלי הינה שהנחות שלהיות חופשי ממחויבות שיש בורא גוברת לעיתים על ההיגיון של מבחן הסבירות.

סיכומו של דבר, חזרנו למחלוקת של הרמב"ם עם אריסטו עם הרבה יותר נתונים מדעיים. מצד אחד יש את תיאורית המפץ הגדול, שהעולם מחודש, ושכל הניבויים שלה הוכחו והיא התיאוריה השלטת וקבלתה מחייבת את המסקנה של תכנון תבוני. לעומת תיאוריה, שמסקנתה כמו אריסטו שהיקום קדום, שגם מי שהציע אותה, סטיבן הוקינג, מסתייג ממנה בספרו וטוען שהיא לא יכולה לעבור את המבחן האמיתי של תיאוריה מדעית והיא רק הצעה.

פרק ב

פרק א בתנ"ך מתאר את מציאות הבריאה התואמת את הידוע לנו מהמדע. לעומת זאת פרקים ב ו- ג, לעניות דעתי, אינו  מדבר על המדע אלא בה ללמד אותנו מה צריכה להיות דרך ההתנהלות של האדם בעולם.

ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

פרק ב בתנ"ך נראה לכאורה כמתאר תהליך של בריאה נוספת אחרי פרק א. ניתן להבין זאת היות ופסוק ה מתאר שאין אפילו את עשב השדה ואין לא מטר ולא אדם לעבוד את האדמה. בנוסף, פסוק ו "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" מבהיר לנו שהאד (העננים והמים) היו קודם שתדשא הארץ (מורה נבוכים, חלק ב, פרק ל) וכמו שתרגם אונקלוס "ועננא הוה סליק" , קרי הכל היה לפני יצירת חיים כלשהם. נראה כאילו כל היצירה עדיין לא קימת והדבר הראשון שנוצר הוא אדם.

לעניות דעתי ואחרי קריאה מרובה של פרשנים וכפי שנכתב גם בספר "מאור האפלה" ובספר "מורה נבוכים" ובפסוקים, מפרק ב בתנ"ך נראה חזרה אחורה לסיפור הבריאה, זה רק נראה כך היות ומטרתו של הפרק שנבין מה המטרה של כל אדם בעולם.

נראה שגם לפי הרמב"ם, סיפור גן עדן, כולו כמשל שענינו התהליכים, ברובם נפשיים, שעברו על האדם והמסבירים את חטאו והרמב"ם גם רושם על מי שלא מבין זאת בצורת משל בחלק שני פרק ל, ששם הוא מסביר חלק מהדימויים ונצטט רק קטע אחד קטן. "הבן זה היאך בא הביאור שהם שנים מבחינה מסוימת, והם אחד, כמו שאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי , והוסיף חיזוק לכך באומרו כי השמות אחידים על שניהם יחד, אשה כי מאיש לוקחה זאת , וחזק איחודם ואמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד . והנה כמה חמורה סכלות, מי שאינו מבין שכל זה לעניינים בהכרח, והנה נתבאר זה" כאשר "סכל" פירושו טיפש ו"חמורה" פירושו קשה. ז"א כמה קשה הטיפשות של מי שאינו מבין זאת.

המושגים שהפסוקים מתארים אינם מה שאנו חושבים כיום אלא רמזים לדברים אחרים.

בפרק ב בתנ"ך מתוארים 5 גורמים, "האדם" "האישה" "הנחש" "גן העדן" וה- "נהרות" , שלפני שניכנס לתוך הסבר של הפרק, כדאי להסביר את חלקם, מה הם מתארים.

האדם בפרק ב, הינו נפש האדם שנוצרה לפני יצירת הבריאה היות וכתוב בפסוק ז "ויהי האדם לנפש חיה". כלומר ניתן לו כח הדיבור (שהרחבתי לעיל מה משמעותו) נוסף על מה שיש לשאר בעלי חיים. כמו שאונקלוס כותב ,"והוות באדם לרוח ממללא" וכל זאת מתאר את יצירת האדם לפני שנוצר אפילו העשב.

האישה, אצל חכמי ישראל וגם בהרבה מקורות יהודיים מתארת את החומר.

הנחש, אינו היצור שאנו מכירים אלא מתאר את החושים שלנו.

ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

פסוק ח': "ויטע ה אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר" רצה לומר שהקב"ה (ב"ר פרק ט"ז ח) "עילה אותו" כלומר בחר אותו מכל הנמצאים ורומם מעלתו ויניחהו בגן עדן, "הניח לו" כלומר הטיב לו בעונג הרוחני ויצר אותו בצורה השלמה שהאדם יכול להגיע אליה.

"גן בעדן מקדם" אינו מקום ספציפי חומרי אלא מעלת השלמות שאליו שואף האדם להגיע, כמו שאומרים שהנפש אחרי המוות עולה לגן עדן. וכבר בגמרא מוזכר (פסחים נ"ד א, נדרים ל"ט ב ובראשית רבה פרק ט"ו ד) שגן עדן מכלל הדברים שנבראו קודם שנברא העולם, שנאמר "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם" ותרגם אונקלוס "מלקדמין", קרי לפני מציאות האדם המורכב אלא כשהוא רק נפש. כלומר, גן העדן אינו מקום חומרי כמו שהנפש אינה חומרית.

ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

פסוק ט: "ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל". כך מדמה הכתוב את התענוגות הגופניות והתאוות הטבעיות שמקורם החומר שהם עניינים שהרגש עורג אליהם ונחמדים לפי הדימיון שבן אדם מייצר לעצמו.

פסוק ט: "ועץ החיים בתוך הגן" משמעותו מקור החיים היות וכבר ידוע שכל החיים בטבע מקורם במבנה בסיסי אחד שיוצר את המגוון האדיר שאותו אנו מכירים בטבע (בראשית רבה פרק ט"ו ז, ירושלמי ברכות פרק י"א).

פסוק ט: "ועץ הדעת טוב ורע" הוא כח ההבחנה שניתן לאדם להבחין בין טוב ורע ודבר זה לא יהיה אלא בחלק ההגיוני מכוחות הנפש, וזה אינו קיים בשום בעל חי מכל מיני בעלי החיים. כבר נאמר (בראשית רבה פרק ט"ו ח), "לא גילה הקב"ה אותו אלא לאדם אבל אמרם ולא עתיד לגלותו", כלומר, שהאדם רוכש לעצמו את התבונה והפקחות במשך הזמן מעט מעט, קרי קצת קצת. החלק העיוני מחלקי הכח ההגיוני יש בו שתי נטיות, נטייה כלפי השלמות והוא כח ההכנה לקבלת החכמה בדברים הידועים ושאינם ידועים, ונטייה שניה כלפי המדיניות והפקחות והתחבולות והשימוש בפעילות בדברים הגופניים, והייתה המטרה האלהית שייטה האדם כלפי השלמות אשר למענה נברא אדם ואל יפנה לשום דבר זולתה ושיהיה תמים מתחבולות העולם (מאור האפלה דף לו).

י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.  יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן–הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב.  יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.  יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן–הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ.  יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.

הנהרות מוזכרים כדי לדמות בהם את השפע האלוקי על דרך המשל. ו"נמשך השפע על השכל ממה שלמעלה ממנו כדרך ששופע המים מעדן אל הגן" (מאור האפלה).

טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.

פסוק טו: "ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". ניתן היה לחשוב שזו הוכחה שמדובר בגן ממשי מהמילים "לעבדה ולשומרה" ולכן אמרו חכמים שזה לעסוק בתורה ולשמור מצוותיה שזה המדע והמעשה, "המדע לשלמות הגופות והמעשה להכשרת הגופות שזוהי המטרה באדם" (מדרש הגדול, בראשית ב, טו).

יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.

פסוק י"ז: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". כפי שאמרנו בפסוק ט', עץ הדעת הינו ההבחנה בין טוב ורע והעונש על אכילתן הינה מוות של הנפש לעולם הבא.

שאלת הרמב"ם: נשאלת כאן שאלה ששאל הרמב"ם "נראה מפשט הכתוב כי הכוונה הראשונה באדם, שיהיה כשאר בעלי חיים ללא שכל וללא תבונה, ולא יבדיל בין טוב לרע. וכאשר הימרה, הביא לו מריו את השלמות העצומה המיוחדת לאדם, והיא שיהא לו כוח ההבחנה המצוי בנו, שהוא נכבד מכל העניינים המצויים בנו, ובו מהותנו.  והנה זה תימה, שיהא עונשו על מריו, לתת לו שלמות שלא הייתה לו, והוא השכל. ואין זה אלא כדברי האומר שאחד מבני אדם המרה והרבה לפשוע, ואז נלקח ונעשה כוכב בשמים". ז"א איך יכול להיות, מפשט הפסוקים, שהקב"ה רצה שהאדם יהיה כשאר החיות ורק כאשר הוא לא שמע בקול הקב"ה ועשה ההיפך הוא הגיע לדרגה הגבוהה שמפרידה בנינו לבין החיות והיא המהות שלנו כבני אדם?

תשובת הרמב"ם: כדי להבין את התשובה לעומק יש לקרוא את המשך הפרשנות להלן של פרקי ב' ו-  ג' של בראשית ולכן בחרתי לחזור על השאלה והתשובה בסוף פרק ג ולא כאן היות ובשלב זה של הקריאה הרבה אנשים לא הצליחו להבין את תשובת הרמב"ם אלא רק אחרי שהם קראו את המשך הפרשנות.

יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.

פסוק י"ח ןפסוק י"ט: "לא טוב האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. ויצר ה אלקים מן האדמה כל חית השדה …". לא טוב שהאדם הוא היצור החי היחידי בעולם ולכן בפסוק הבא הקב"ה יוצר את כל היצורים שבעולם ומשליט את האדם עליהם.

כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

פסוק כ: "ולאדם לא מצא עזר כנגדו". אחרי יצירת כל היצורים החומריים שבטבע כאשר האדם הוא עדיין צורה ולא חומר שאין למצוא בבעלי החיים שום דבר שחומר שלו דומה לאדם וגם אין בצורותיהם דומה לצורת האדם. כלומר לא תהיה שלמות לצורה אלא בהתאחדה עם החומר ולפיכך נקרא עזר ובשכנותם יחד תושג השלמות לפי שהצורה בלתי מושלמת התחילה (מאור האפלה, בראשית עמוד ל"ז).

כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.

פסוק כ"א: "ויפל ה אלקים תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתינה". לבני אדם יש כל מיני צדדים באישיות. הכוונה כאן של המילה "צלע" הינה "צד" כמו שכתוב "ולצלע המשכן" שהכוונה לאחד הצדדים של המשכן כמו שתרגום אונקלוס אומר "סטר משכנא" או "מן סטרוהי"(מורה נבוכים חלק ב, פרק ל). בפסוק זה הקב"ה מוסיף לאדם את הצד החומרי. ז"א הקב"ה שילב את הנפש עם החומר.

כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.

פסוק כ"ב ופסוק כ"ג: "ויבן ה אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם". כדי להבין פסוק זה צריך להבין כיצד הרמב"ם מתייחסים לאיש ואישה באלגוריה. מה הכוונה בהרבה מקומות כשהם אומרים איש ואישה. להבנת הדבר נביא ציטוט מספר "מאור האפלה" דף ל"ח: "דע שהמגרעת נמצאת באדם מפאת החומר, וכל מה שימצא לו מן השלמות הוא מפאת צורתו, לכן קורא את המגרעת (קרי החומר) אישה והשלמות איש". ולכן הפרשנות כאן שהצד החומרי שבאדם הינו חלק מהאדם רק הוא הפך להיות יותר מהותי בעולם החומרי היות וכבר ידעת שאין למצוא צורה בלי חומר וחומר ללא צורה בעולם החומרי. כבר המשילו חכמים ז"ל משל ואמרו בבראשית רבה פרק ח ובעירובין י"ח א, ש"אדם וחווה (קרי צורה וחומר) היו מחוברין גב אל גב וכל אחד מהם פניו מוחזרין מחברו וכאשר נטה האדם אל התאוות נחלק ונלקח חציו והועמד כנגדו ואמר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה זאת".

כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

פסוק כ"ד: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כאן הוא מדמה את הכוחות והצדדים שיש באדם לאיש ואישה שפעמים הם נפרדים ופעמים הם אחד ובגלל התאחדותם זה בזה נעשו דבר אחד. ז"א האדם מצליח להיות שלם כאשר הוא משלב גם את הנפש שלו וגם את החומר שלו שיפעלו בהרמוניה. וכמו שאומר הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ב, פרק ל: "הבן זה היאך בא הביאור שהם שנים מבחינה מסוימת, והם אחד, כמו שאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי , והוסיף חיזוק לכך באומרו כי השמות אחידים על שניהם יחד, אשה כי מאיש לוקחה זאת , וחזק איחודם ואמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד. והנה כמה חמורה סכלות, מי שאינו מבין שכל זה לעניינים בהכרח, והנה נתבאר זה". נראה גם, שנקיטת הלשון הדו משמעית של התנ"ך באה גם לרמוז ששלמות האדם, בין איש בין אישה, מגיעה בשעה שהם מתאחדים ביחד ולא רק להגיד לנו על השילוב בין הצדדים של האדם שהם הנפש והחומר.

כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

פסוק כ"ה: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו". "בראשית היותם בזמן, שהיו תמימים ועדיין לא נטו אל המגרעות האלו שאפילו גילוי הערוה, שהיא המגרעת הכי מגונה, לא הייתה להם שום מחשבה ולא שום נטייה לכך". בתחילת הדרך, האדם לא נטה אל החומר ולכן התקרב לשלמות ולא הייתה לו נטייה לחטא ולתאווה. וכמו שכותב הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ראשון, פרק ב' על הפסוק "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם" : "ולא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי את אשר ראה בתחילה הוא אשר ראה בסוף, ולא היה שם ערפל נגד הראות שנתבהר, אלא נעשית לו תכונה אחרת שבה הוא משיג גנות מה שלא היה משיג גנותו מקודם."

פרק ג

א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.

פסוק א: "והנחש היה ערום מכל חיית השדה…". כדי להבין פסוק זה צריך להבין שהנחש הוא אליגוריה לחושים וכמו שכתוב במאור האפלה דף לט: "ביאור משל זה עמוק מאוד, לפי שהוא משמיעך איך הייתה פנית הצורה אל החומר, אמר שזה היה באמצעות אחד מן החושים והוא שקרא אותו נחש, כי שם זה מורה שהוא חוש מן החושים מענין ניחוש, ודבר זה אין לו שום פעולה בשלמים ולפיכך נטה כלפי חוה ובאמצעות חוה נגרם הנזק לאדם. ויהיה הוא סיבת הימשכות הצורה אחר החומר שבכך תהיה סיבת השמדתה, והוא אמרם מלאך המוות, כלומר מות הנשמות."

כדי להבין יותר מיהו הנחש יש להסתכל בדברי ריש לקיש בגמרא במסכת בבא בתרא ט"ז ע"א: "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות". משמעות הדבר לפי ריש לקיש הינה שיש ליצור זיהוי "שטן = יצר הרע = מלאך המוות". הרמב"ם במורה נבוכים ב פרק י"ב מזהה את "יצר הרע" עם הדמיון : "כל זה נמשך אחר הדמיון אשר הוא גם כן 'יצר הרע' באמת". מכאן ניתן להבין ” כוח הדמיון = שטן = יצר הרע = מלאך המוות". ע"פ מורה נבוכים ב, פרק ו' "מלאך" הוא הכוחות האישיות, הטבעיות והנפשיות". "מלאכים", אינם אלא מכלול הכוחות הטבעיים בטבע, מכלול אליו שייכים גם הכוחות הנפשיים וגם הכוחות הגופניים. ה"שטן" שבא בתוכם אף הוא כוח טיבעי, או ליתר דיוק כוח נפשי. הדגשת היות ה"שטן", "מלאך", תואמת יפה לזיהויו עם כוח הדמיון עליו אומר הרמב"ם במפורש במורה נבוכים ב פרק ו', "שהכוח המדמה גם כן יקרא מלאך". נזכור, שבפרק הראשון הראינו שהדמיון הוא הדבר שמבדיל בינינו לבין החיות והוא כוח חיובי. עם זאת יש לו גם כוח שלילי ועל זה מדבר פרק זה. כוח הדמיון מסטה את האדם מן הדרך הנכונה, שהיא הדרך אל השלימות השכלית, שהיא השגת נצחיות הנפש, שהיא החיים האמיתיים. ולכן כוח הדמיון הוא מלאך המוות, הכוח המביא מות בעולם הבא, שהיא ניגודו של חיים במובן של נצחיות הנפש. הרמב"ם כותב במורה נבוכים ב פרק י"ב "כי הדמיון הוא כוח החומר". הכוח המדמה שהוא הדמיון, ביחד עם החושים (שהנחש הוא האלגוריה לחושים) מניעים את האדם לעבר סיפוק התאוות הבלתי רצוניות ולעבר השגת "המפורסמות" שהם כללי התנהגות המשמשים כאמצעים להשגת התכליות הדמיוניות. וכך החומר מונע (מלשון מופעל) לפעולה ע"י הכוחות המצויים בו ולא ע"י שכלו.

ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ:  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל.  ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:  פֶּן-תְּמֻתוּן.

פסוק ג: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תוכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון". הפירוש של אכילה אינה אכילה ממש אלא הצו היה לגבי "עץ הדעת" שלא לאכול ממנו והמשמעות הינה שלא להיסחף אחר התאוות, שלא לשקוע בחיי ההנאה החושנית. ניתן להבין שהחומר בניגוד לצורה צריך הרחקה יותר גדולה כדי לא ליפול.

ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.

פסוק ד: "ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון": כאן הנחש רוצה להסית את האישה מהעולם הרוחני לעולם הגשמי. החושים מתייחסים למוות פיזי כאשר הציווי התייחס למוות של הנפש.

ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.

פסוק ה: "כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". פסוק זה הינו אחד הפסוקים שפשוטו שונה תכלית השוני מכוונת הפסוק. פשט הפסוק אומר שאם תוכלו מעץ הדעת תקבלו שכר ותעלו דרגה לדרגה שהיא קרובה יותר לאלוהים. משמעות הדבר הינה גמול על עשיית מעשה כנגד ציווי של הקב"ה וזה נוגד את כל התפיסה של שכר ועונש. על מנת להבין זאת כיאות יש להבין את משמעות המילים בפסוק. ידוע הדבר שמשמעות המילה "אלוהים" משותף להשם, למלאכים ולשופטים ומנהיגי המדינות (מו"נ א, ב). כאן בפסוק זה המשמעות הראשונה היא להשם והמשמעות השנייה הינה שאם האדם אוכל מעץ הדעת הוא נהיה דומה לשופטים ולמנהיגי המדינות. מה מיוחד בשופטים ומנהיגי המדינות שהיתדמות להם זה ירידה בדרגה. שופטים ומנהיגי המדינות מתעסקים ב"מפורסמות", שהם כללי ההתנהגות החברתיים שנקבעים על ידי הקריטריון של "טוב" הנתפס על ידי הדמיון. הדמיון הוא הקובע את הערכים העומדים ביסודם של כללי ההתנהגות הללו. ולכן אכילה מעץ הדעת הינה התעסקות במונחי טוב ורע שהכוונה היא יודעי "נאה ומגונה" שהם מוסכמות חברתיות ולא בנושאים מוחלטים של אמת ושקר שזוהי ההיתדמות לאלוהים. מכאן שתחום ה"טוב והרע" הינו משתנה מזמן לזמן ומחברה אנושית אחת לשנייה ואיננו כלל תחומו של האל אלא תחומם של בני אדם ולכן האדם ירד בדרגה. הוא הפסיק לראות דברים מוחלטים של אמת ושקר והתחיל לראות דברים מדומיינים וסובייקטיביים כמו טוב ורע שלעיתים מייסרים את הנפש.

יש גם לשים לב, בין "אדם" – צורת האדם, השכל, לבין התאווה הבלתי רציונלית, אין יחסים ישירים. אולם יחסים כאלו קיימים בין "חוה" – מייצגת את הצד של החומר של האדם, לבין התאווה הבלתי רציונלית שמיוצגת על ידי ה"נחש". התאווה הבלתי רציונלית מניעה את החומר של האדם וגורמת לו לחשוב שסיפוקה הוא טוב ומניעה אותו לסיפוק התאוות הללו.

ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.

פסוק ו: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים …": פסוק זה מדבר אחרי שכבר האדם או החומר שלו נוטה לתאוות החושים והדמיון ואז מחשבת האדם רואה את זה כ- "טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים". הנטייה אחרי העיניים שמהם תמיד מזהירים חכמים הינה הנטייה תמיד לכיוון החומרי.

ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

פסוק ז: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים …". שים לב שאחרי שנפקחו עיניהם הפסוק כותב "וידעו" ולא "ויראו" ולכן פקיחת עיניהם אינה בחושים אלא התחילה להם מודעות חדשה של "נאה" ו"מגונה" וכמו שכותב הרמב"ם "אפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות והוא גילוי הערווה לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו ואילו עתה התחדש בו עניין אחר שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם". השלב הראשון של החטא גורם לאיבוד השגת "המושכלות", שהיא אמת ושקר, ובכך מפנה מקום להשגת "המפורסמות", טוב ורע, קרי נאה ומגונה ולכן בשלב זה עקב ירידתו בדרגה הוא יכול לגנות ולהתבייש בגילויי הערווה שלו.

ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן.  ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.  י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא.  יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ.

פסוקים ח-יא: ניתן לראות שבפסוקים אלו אלוהים פונה לאדם שבו יש את היכולת להתחבר לקב"ה ולא לחווה שמסמלת את עולם החומר ושואל אותו איך איבד את המושכלות שלו היות ונטה אל החומר ואל תאוותיו ולכן הוא לא יכול להגיע לדרגה של להיות בקשר ישיר עם אלוהים ומפאת חוסר היכולת הוא מתחבא וכאן אלוהים שואל אותו היכן היכולות המיוחדות שניתנו לו והוא לא שואל את חווה. לכן השם מביא אליו במודעות מה הסיבה לירידתו בדרגה בשאלה "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת"?. ז"א האם נטית לכיוון התאוות שלך?.

יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם:  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.  יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל.

פסוקים יב ויג: האדם מאשים את החומר שבו והאישה, שהיא הדימוי לחומר, והיא מאשימה את החושים שמדומים לנחש.

יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.

פסוק יד: העונש לנחש, קרי לחושים ולתאווה של האדם, הינה מה שידוע בקרב כל הדתות ובקרב המדענים. האושר שיש לבן אנוש מסיפוק תאוותו החומרית הוא זמני ודועך ואז הוא חוזר לרמה הקודמת של האושר. כדי לחזור ולקבל שוב את האושר האדם צריך כל הזמן להגדיל את הגירויים ולהגדיל את סיפוק התאוות החומריות עד שלב ששום דבר לא מספק את האדם היות וכך מוח האדם בנוי. זה הדימוי של חושי האדם שכל ניסיון של האדם להגדיל האושר שלו ע"י סיפוק החומר, יחזיר את האדם למצבו הראשוני אל האדמה. האדם לא יוכל להתרומם אלא יישאר צמוד לתחתית כל עוד הוא ירדוף אחרי תאוותיו הדמיוניות שאינן ניתנות לסיפוק ולכן יישאר בתחתית צמוד לאדמה ובמקום להגיע למאכלים הטובים שאילו המושכלות הוא יאכל מאכלים הגרועים שזה הדימוי של העפר.

טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ:  הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.

פסוק טו: השנאה בין "אדם" (השכל) לבין ההיסחפות אחרי התאוות מונעת את השגת השלימות השיכלית ובכך הורגת את האדם, בכך שאינה מאפשרת לו השגת חיים נצחיים, כפי שאירע בסיפור חטא גן עדן. הנחש, הוא הממית את האדם. האישה אינה אלא אמצעי במערכת היחסים הללו, באמצעותה ממית נחש את האדם. זרעה של האישה הוא 'זרע אדם', קרי אדם עצמו. זרעו של נחש הוא הפעולה אותה מולידה התאווה הבלתי רציונלית, ההיסחפות אחר התאוות. כאשר עוסק האדם בפעילות שיכלית, וכאשר השכל שולט בחומר ומונע ממנו מלעסוק בענייני הגוף ותאוותיו. השכל מנצח את החומר הנסחף אחרי התאווה הבלתי רציונלית 'מלמעלה' מצד 'הראש'. פירוש זה ניתן לראות בשני קטעים בספר מורה נבוכים של הרמב"ם: "יותר נפלא מזה הקשר ה – 'נחש בחווה' רוצה לומר, 'זרעו בזרעה ראש בעקב' והיותה מנצחת לו בראש והוא מנצח לה בעקב" וציטוט נוסף "נתן לה, רוצה לומר, לצורה האנושית, יכולת על החומר, וממשלה ושיפוט ושלטון עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר מן היושר והשיווי". לעומת זאת כאשר מצליח הנחש להפנות את האדם לעבר התאוות החושניות מנצחת התאווה את השכל ב'עקב' הינו 'מלמטה'. ניצחונה הוא 'המתת' השכל. במקום להשיג את המושכלות עוסק האדם ברדיפה ובמחשבה על מושאי התאווה החושניים ובהשגת המפורסמות. סיפור גן עדן הוא סיפור המאבק בין השכל לבין התאווה החושנית. חטאו של האדם הוא ניצחונה של התאווה הבלתי רציונלית על השכל.

טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.

פסוק ט"ז: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". פסוק זה מתאר את מה שבוקש מבני אדם בתחילת הבריאה, דהיינו, כתיאור המצב האידאלי בין הצורה לחומר שהצורה תשלוט על החומר. המצב הגרוע של האדם הוא כאשר התאווה מנצחה והחומר משתלט על הצורה.

יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.  יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:  כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.

פסוקים י"ז -י"ט: מתארים את המצב שהאדם הולך אחר תאוותיו "כי שמעת לקול אשתך". התוצאה של הליכה אחר התאוות הינה התדפקות בחומר, שמשמעותו היות האדם כמו החיות בחיפוש סיפוק צרכיו ורצונותיו הדמיוניים ללא סוף וללא תכלית עד שובו אל האדמה ללא יכולת להגיע לדרגות הגבוהות של מהותו. כמו לדוגמא שמדומיין לנו שאנו צריכים הרבה בגדים, מכוניות יוקרה או חופשה בחו"ל.

כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי.

פסוק כ: כאן הסיפור המקראי חוזר לתאר האישה כישות נפרדת של זכר ונקבה ולא כשני צדדים בנפש האדם. חייבים כאן להסביר שבהרבה מדרשים וגם במקרה זה יש שתי רמות של הבנה, האחת היא להמון העם, והשנייה הינה לאנשים שיכולים להבין את המשמעות שהמקרא או המדרש מנסים להעביר והמון העם יתקשו לקלוט וזה בדיוק המקרה של פרקים ב ו- ג בבראשית.

כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.

פסוק כ"א: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". זה המשך הפסוק הקודם שאומר לנו שכאן עברנו מעולם האידאות והצדדים שבאדם לעולם הממשי שבו לאדם ואשתו הם שתי ישויות שונות שעשויות מחומר ומה שעוטף את כל החומר הזה הינו עור אדם שאנו מכירים.

כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.  כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם.  כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

פסוקים כ"ב – כ"ד: "…ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים וחי לעולם". הפירוש של המילה "פן ישלח ידו" אינה חשש ואת זה ניתן לראות גם בפרשנותו של אונקלוס "דלמא" שהכוונה בארמית "שמה". הכוונה היא, לא כחשש שהאדם אכן ישלח ידו ויאכל מעץ החיים, אלא להיפך, כמתן אפשרות לאדם לאכול מעץ החיים גם לאחר שגורש מגן עדן. אולי ירצה האדם לעלות בדרגה לדרגה הגבוהה של התדמות (התקרבות) לאל בצורת ההתנהגות והגעה למושכלות, "ולקח מעץ החיים" והצליח להגיע ולהבין את המשכלות כך שתישאר לו הנפש "ואכל וחי לעולם", וזו השאיפה שצריכה להיות לאדם. חיזוק לדבר ניתן לראות בפסוק כ"ד כתוב "לשמור את דרך עץ החיים" הכוונה לשמור את האפשרות לאדם להגיע לדרגה הגבוהה ולא רשום "למנוע" או "לשמור מפני האדם" את דרך עץ החיים. פסוק כ"ג "וישלחו ה אלהים מגן עדן" לא נעשה כפעולה מונעת אלא הוא תוצאה הכרחית על הפניית המבט של האדם מן "המושכלות" לעבר מושאי החושים והדמיון, או ליתר דיוק, לעבר הנאות החושים ותאוות הדמיון.

בעצם אלהים משאיר לאדם את האפשרות להגיע לגן עדן, שהכוונה היא למושכלות ולתודעה הגבוהה אם לא יתאווה לחומר.

הרמב"ם מזכיר זאת במורה נבוכים, חלק א, פרק ב': " הרי ביאורו ופירושו כאשר שינה פנייתו  גורש, כי 'פנים' שם נגזר מן 'פנה', לפי שהאדם בפניו הוא פונה לדבר הרצוי לו. אמר: כי כאשר שינה פנייתו,  ופנה כלפי הדבר אשר כבר קדם אליו הצווי שלא יפנה אליו, גורש מגן עדן . וזה הוא העונש שהוא כנגד החטא, מידה כנגד מידה.  לפי שהותר לו לאכול מן הערב  ולהתענג בנחת ובשלוה, וכאשר נעשה תאוותן, והלך אחרי תענוגותיו ודמיונותיו כפי שאמרנו, ואכל ממה שהוזהר שלא לאוכלו – נמנע  מן הכל, ונתחייב לאכול הגרוע שבמאכלים, אשר לא היו לו מקודם מזון, ודווקא אחרי יגיעה ועמל. כמו שאמר: וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו' בזעת אפך וכו'  ובאר ואמר: וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן לעבד את  האדמה וכו' והשוהו לבהמות במזונותיו ורוב מצביו, כמו שאמר: ואכלת את עשב השדה וכו' אדם ביקר בל ילין וכמו שאמר: נמשל כבהמות נדמו וכו' ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכליתו וחכמתו"

אחרי שהבנו לעומק את פרקים ב ו- ג של בראשית נוכל לחזור לשאלת הרמב"ם ולהבין גם את תשובת הרמב"ם.

יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.

פסוק י"ז: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". כפי שאמרנו בפסוק ט', עץ הדעת הינו ההבחנה בין טוב ורע והעונש על אכילתן הינה מוות של הנפש לעולם הבא.

שאלת הרמב"ם: נשאלת כאן שאלה ששאל הרמב"ם "נראה מפשט הכתוב כי הכוונה הראשונה באדם, שיהיה כשאר בעלי חיים ללא שכל וללא תבונה, ולא יבדיל בין טוב לרע. וכאשר הימרה, הביא לו מריו את השלמות העצומה המיוחדת לאדם, והיא שיהא לו כוח ההבחנה המצוי בנו, שהוא נכבד מכל העניינים המצויים בנו, ובו מהותנו.  והנה זה תימה, שיהא עונשו על מריו, לתת לו שלמות שלא הייתה לו, והוא השכל. ואין זה אלא כדברי האומר שאחד מבני אדם המרה והרבה לפשוע, ואז נלקח ונעשה כוכב בשמים". ז"א איך יכול להיות, מפשט הפסוקים, שהקב"ה רצה שהאדם יהיה כשאר החיות ורק כאשר הוא לא שמע בקול הקב"ה ועשה ההיפך הוא הגיע לדרגה הגבוהה שמפרידה בנינו לבין החיות והיא המהות שלנו כבני אדם?

תשובת הרמב"ם: "זו הייתה כוונת הקושיא וענינה, ואם כי לא הייתה בנוסח זה. והט אזנך לעניני תשובתנו אנו.
אמרנו: אתה המעיין בתחילת מחשבתו ורעיונו, ומי שדימה שיבין ספר  שהוא הכשרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו במקצת העיתים הפנויים מן המשתה והתשמיש, כמו שהוא עובר על אחד מספרי קורות הזמן או על אחד השירים , תן דעתך  והתבונן, כי אין הדבר כפי שחשבת בעיון ראשון, אלא כפי שיתברר לאחר התבוננות בדברים הללו. והוא, שהשכל אשר השפיע ה' לאדם, שהוא שלמותו הסופית,  הוא אשר ניתן לאדם לפני מריו, ועליו נאמר בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו 1, ובגללו דובר עמו ונצטווה כמו שנאמר: ויצו ה' אלוהים וכו'. כי לא יהיה הצווי לבהמות, ולא למי שאין לו שכל.כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר, וזה היה מצוי בו בשלמותו ותמותו.
אבל הטוב והרע הוא במפורסמות לא במושכלות. לפי שאין אומרים השמים כדוריים טוב, והארץ שטוחה רע, אלא אומרים אמת ושקר , וכך בלשוננו אומרים על הנכון והשווא – אמת ושקר, ועל הנאות והמגונה – טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושכלים. וכיון שהיה בשלמות מצביו ותמימותן, והוא עם תכונותיו ומושכליו אשר בו נאמר מחמתן ותחסרהו מעט מאלוהים,  לא היה לו כח  שמתעסק במפורסמות  כלל, ולא השיגן, עד שאפילו היותר מפורסמת במידות לגנאי, והיא גילוי הערווה, לא היה זה רע בעיניו ולא הרגיש את גנותו. וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותם הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים כמו שאמר: כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים, ענש שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית, ולפיכך המרה את הצווי אשר מחמת שכלו נצטווה בו, ונקנית לו השגת המפורסמות  ושקע בהבחנת הרע והטוב , ואז ידע ערך מה שהפסיד ומה שנתערטל ממנו ובאיזה מצב הוא נמצא. ולפיכך נאמר: והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. ולא אמר 'יודעי שקר ואמת' או 'משיגי שקר ואמת', ואין בדברים ההכרחיים טוב ורע כלל אלא שקר ואמת."

בחירה חופשית?

שימו לב שפרקים ב' ו-ג' מכווינים אותנו מה צריכה להיות הבחירה של בני אדם.

יש לשים לב, מה ההגדרה של בחירה חופשית. האם סוס שרץ בשדה ללא בעלים ואוכל מתי שהוא רוצה ובועל את הנקבות מתי שהם זמינות לו ופועל על פי האינסטינקטים שהטבע יצר בו הוא בעל בחירה חופשית או הוא מופעל על ידי האינסטינקטים שמוטבעים בו בתור בעל חיים?

התשובה לשאלה הזאת נראית די ברורה, שיצור חי שמופעל על ידי האינסטינקטים שלו לא יכול להיקרא יצור בעל בחירה חופשית. בחירה חופשית נובעת מיכולת של האדם להפשטה ולהגעה לתובנות יותר גבוהות מהמציאות העכשווית. משמעות הדבר שהוא איננו מופעל על ידי הסביבה אלא על ידי ערכים ותובנות יותר גבוהות שהוא הגיע אליהם והוא רוצה להשפיע על העתיד בדרכים טובות יותר. הוא מקבל החלטות לא על סמך ה- "עכשיו" אלא בהסתכלות צופה פני עתיד.

משמעות הדבר, שבחירה חופשית תלויה גם ביכולת וברצון להשפיע ולשנות את העתיד ולכן היא תלויה בזמן. אם אין משמעות לזמן, עבר הווה ועתיד, אין משמעות לבחירה חופשית.

לפני שנמשיך בפרשנות של התורה נשאלת השאלה הקדומה האם יש לנו באמת בחירה חופשית?

לפי הפרקים עד כה נראה שהתשובה הינה חיובית. האם לפי הידע המדעי שלנו היום, באמת יש לנו בחירה חופשית? אם אלהים יודע הכל, כיצד יכול להיות שיש לנו בחירה חופשית?

כדי שנוכל להתייחס לדברים הללו אנחנו צריכים להכיר קצת את התפתחות המדע והדבר מצריך קצת סבלנות.

בסוף המאה ה- 19, המדע הגיע לרמה שבה העולם תואר כמכונה. משמעות הדבר הינה, שאם נדע את כל המידע על כל מרכיבי היקום, וגם נדע היכן כל אחד מהם נמצא בנקודת ההווה, הרי באמצעות הפיזיקה, בהנחה שאין מגבלות חישוב, נוכל לצפות בדיוק מוחלט היכן יהיה היקום כולו בכל רגע נתון. תיאור זה של היקום הינו תיאור דטרמיניסטי מוחלט ששולל בחירה חופשית וטוען שכמו במכונה, שבה אנחנו יכולים לצפות מה המכונה תעשה, כך העולם הוא צפוי מראש ונתון לחוקים קשיחים שמכתיבים מראש מה יקרה. זו הייתה תפיסת העולם של המדענים בסוף המאה ה- 19 שנושא הדגל שלה פייר סימון לפלס. לפלאס טען, כי צריך להיות אוסף של חוקים מדעיים שיאפשרו לנו לנבא כל דבר העשוי להתרחש ביקום, אם רק נדע בשלמות את מצבו של היקום בזמן נתון. תחושה זו בוטאה ביתר שאת בהרצאה שנשא אלברט מייקלסון, בשנת 1894, שבה הוא טען שרוב העקרונות הבסיסיים שעל פיהם פועל העולם הפיזיקלי כבר הוכחו.  גם הפיזיקאי המפורסם של המאה ה – 19, לורד קלווין, בהרצאתו המפורסמת בשנת 1900, טען שעל התמונה הברורה של היקום שהפיזיקה מתארת יש רק 2 בעיות קטנות שהם סוגיות הקשורות באור והקרינה של גוף שחור. הוא רק לא ידע ששתי בעיות אלו ישנו באופן מהותי את המדע עם 2 תיאוריות חדשות של תורת היחסות ותורת הקוונטים. תיאוריות אלו משנות לחלוטין את הדרך שבו אנו מבינים את המציאות ואת הזמן.

ניוטון פיתח את הפיזיקה על סמך 2 הנחות: היקום מוכל במרחב כלשהו נתון והזמן הוא משהו שאנחנו מבינים אותו אינטואיטיבית והוא מתקדם באופן אחיד, קבוע וידוע מראש. על פי התיאוריה של ניוטון מהירותו של כל דבר ביקום היא יחסית לצופה מסוים. אם אתם נוסעים ברכב במהירות 100 קמ"ש ומתקדמים לכיוון אדם העומד מולכם, הוא רואה אתכם מתקדמים אליו במהירות של 100 קמ"ש. אם האדם רוכב על אופנוע במהירות של 40 קמ"ש לכיוונכם, הוא רואה אתכם מתקדמים אליו במהירות של 140 קמ"ש, מכיוון שהמהירות היחסית בניכם היא סכום שתי המהירויות שלכם יחד. אם האופנוע מתרחק מהמכונית שלכם במהירות של 40 קמ"ש הוא רואה אתכם מתקרבים אליו במהירות של 60 קמ"ש שזו המהירות שלכם פחות המהירות של האופנוע. כמו רוב הדברים במדע, כאשר מניחים הנחות ללא ביסוס, הנחות אלו, הם בסוף הבסיס לטעויות בתיאוריה, כפי יוצגו בתורת היחסות ותורת הקוונטים.

הניסוי של מיקלסון ומורלי שהזכרנו בפרק הראשון ושבוצע בשנת 1887, הוכיח שהאור אינו מתנהג כך. לפי הניסוי, האור נע במהירות של 300,000 קילומטר בשנייה ללא תלות בנקודת היחוס. דבר זה תואם גם את התיאוריה של מאקסוול שלפיה מהירות האור היא קבועה. התיאוריה המדעית נוטה להניח שחוקי המדע צריכים להיות זהים עבור כל הצופים הנעים בחופשיות, ואין זה משנה מהי מהירותם ודבר זה היה נכון גם לגבי חוקי התנועה של ניוטון. אבל עכשיו עקרון זה הורחב והוחל על תורת מאקסוול ועל מהירות האור. כל הצופים צריכים למדוד מהירות אור זהה, ואין זה משנה באיזו מהירות הם עצמם נעים. משמעות הדבר, מהירות האור תהיה זהה בלי קשר למהירותו של מקור האור, והדבר אומת במדידות מדויקות אינספור פעמים. דבר זה למעשה סותר את התיאוריה של ניוטון היות ואם נדליק אור על רכבת שנוסעת במהירות לכאורה לפי התיאוריה של ניוטון, מהירות האור תעלה על 300,000 ק"מ בשניה. משמעות הדבר שמהירות האור תלויה במהירות של המערכת שממנה יוצא האור בסתירה להנחה הבסיסית של המדע, לתיאוריה של מאקסוול ולניסוי של מיקלסון מורלי.

איינשטיין הבין שההנחות של ניוטון ביחס לזמן ולמרחב הם מקור הסתירה בין התיאוריות המדעיות ועל מנת ליישב בין התיאוריות הוא הבין שהנחות ניוטון אינן נכונות. המרחב והזמן אינם אחידים ומוחלטים, כפי שהניח ניוטון, וכל גוף נע, משפיע על התקדמות הזמן והתכווצות המרחב מנקודת המבט שלו. מהירות האור בטבע היא הרף העליון של המהירות והיא קבועה ומוחלטת בשביל כל מי שצופה באור, בלי קשר למהירות תנועתו. לכן ככל שגוף נע מהר יותר, הזמן שלו עובר לאט יותר מהזמן של גוף אחר הנע במהירות נמוכה. איינשטיין ביטל את הזמן והמרחב המוחלטים של ניוטון. הזמן הוא לא אחיד וזהה בכל היקום בשביל כל הגופים, אלא הזמן הוא יחסי לתנועה של הגוף. תורת היחסות של איינשטיין הועמדה למבחן בשנת 1962, באמצעות שני שעונים מדויקים ביותר שהונחו בראש מגדל מים ובתחתיתו. השעון בתחתית הקרוב יותר לארץ נמצא מפגר, בהתאמה גמורה עם תורת היחסות הכללית. תיאורית היחסות ומסקנותיה, נבחנו כבר אינספור פעמים והוכחו באופן חד משמעית ומיושמות באופן פרקטי בחיי היום יום שלנו למשל, במערכות ה- GPS , באפליקצית WAZE ובעוד הרבה מערכות.

על פי ניוטון אם נעצור את היקום ברגע מסוים נוכל לראות את כל האירועים שמתרחשים ביקום באותו רגע. היקום מופיע כתמונה קפואה של כל האירועים ברגע נתון, וכל אירוע כזה מתרחש באופן סימולטני עם אירוע אחר. בשונה מתאוריית ניוטון, לפי תורת היחסות אנחנו יודעים שלכל צופה יש קצב זמן שונה, בהתאם למהירות ולכיוון תנועתו. לכן שני צופים הנעים במהירויות שונות, לכל אחד מהם יהיה אוסף אירועים שונה לחלוטין שיחשב בו זמנית. אין יותר "עכשיו" או רגע מוסכם שהוא "עכשיו" של כל הצופים ביקום. לכל צופה יש פרוסת עכשיו שונה של היקום. כדי להבין מה המשמעות של הדבר חישבו על זוג תאומים. נניח שאחד מהם עובר להתגורר בראש הר גבוה בעוד אחיו השני נשאר בגובה פני הים. התאום הראשון יזדקן מהר יותר מהשני. וכך, אם יפגשו שוב, יהיה האחד זקן יותר מאחיו. במקרה זה, יהיה הפרש הגילאים זעום ביותר אבל הוא יהיה הרבה יותר גדול אם ייצא אחד מהתאומים למסע ממושך בחללית, במהירות הקרובה למהירות האור, בשובו, הוא יהיה הרבה יותר צעיר מאחיו שנשאר בכדור הארץ. הדבר הזה ידוע כפרדוקס התאומים. פרדוקס זה הוא רק בעיני מי שלא השתחרר עדיין הרעיון הזמן המוחלט. לכן, אין שום משמעות לדבר על מרחב וזמן מחוץ לתחומי היקום, היות והם מושפעים ומשפיעים על כל הדברים שמתרחשים ביקום.

המסקנות לעיל, הם מסקנות נכונות ומוכחות אבל לעניות דעתי אחד הפיזיקאים הגדולים עשה ניסוי מחשבתי, שאביא להלן, ואתם יכולים לדלג עליו אם אין ברצונכם להתעמק, והגיע למסקנות שגויות. להלן הניסוי המחשבתי שהציג רוג'ר פנרוז בספרו "The Emperor's New Mind" . דמיינו שאנשי גלקסית אנדרומדה מתלבטים אם לצאת למסע לכדור הארץ ולתקוף את תושביו. במקביל דמיינו שני אנשים הנמצאים על כדור הארץ, אחד מהם עומד במקום והשני נע במהירות גבוהה מאוד וחולף על פניו. כשמבטיהם יצטלבו, נעצור את היקום. מבחינתם המפגש בניהם הוא הוא אירוע בו זמני, ויש להם "עכשיו" משותף שבו הם מביטים זה בעיניו של זה. אם נסתכל על אנדרומדה, בעיני אחד מהם, ה"עכשיו" המשותף שלו ושל אנדרומדה, כלומר האירוע הסימולטני שמתרחש באנדרומדה ברגע שהוא מביט בעיני חברו, הוא מפגש של פיקוד הצבא האנדרומדי, שבו אמורה להתקבל החלטה אם לתקוף את כדור הארץ או לא. בעיני האדם השני, האירוע הסימולטני שמתרחש באנדרומדה ברגע שהוא מביט בעיני חברו, הוא יציאת חלליות התקיפה לכיוון כדור הארץ. כלומר, האירוע שקורה "עכשיו" באנדרומדה הוא אירוע שונה בעבור כל אחד מהם וברגע שהם מביטים זה בעיניו של זה מתרחש בעבור אחד מהם אירוע בהווה שהוא אירוע עתידי עבור השני. אם ב"עכשיו" שלי ושלך קורה ב"עכשיו" שלי אירוע מרוחק שאמור להיות עתידי עבורך, הרי האירוע הזה הוא ודאי גם עבורך. התפיסה הזו מניחה יקום שבו כל האירועים קיימים בו זמנית. מין גוש 4 ממדים של מרחב זמן שכולל את כל האירועים מהמפץ הגדול ועד קץ הימים. גוש שכל פרוסה שלו היא נקודה אחת בזמן, מעין "עכשיו", אבל כל צופה חותך את הגוש הזה בזווית שונה והפרוסה שלו מכילה אירועים סימולטניים שונים מאילו של חברו. המשמעות המיידית של תפיסה זו הינה דטרמיניזם מוחלט שזה אומר שכל האירועים ביקום קבועים מראש ואין בחירה חופשית. משמעות הדבר, הינה שכל האירועים קיימים במקביל וכל אחד חווה אותם באופן שונה בהתאם למהירותו ולכיוון תנועתו, הרי כל אירוע בעבר או בעתיד שלי כבר התקיימו בשביל צופה כלשהו. ואם כך, כל אירוע של עצם קבלת החלטה בעתיד כבר קיים, כמו במקרה של פנרוז עם גלקסית אנדרומדה. העתיד של הצופים קבוע מראש, גם אם הוא עדיין לא התרחש ב"עכשיו היקומי" של כל אחד מהם ולכן לגישה זו הרצון החופשי והבחירה החופשית הם אשליה בלבד. השגיאה של פנרוז, הינה האירוע הסימולטני ששני האנשים בכדור הארץ מביטים אחד בעיני חברו במקום להתייחס לאירוע של מה שקורה במפגש של פיקוד הצבא האנדרומדי. במפגש של פיקוד הצבא האנדרומדי וקבלת ההחלטה הינה אירוע יחיד שקרה. הוא לא קרה מספר פעמים אלא פעם אחת והפוטונים של האור יוצאים מהאירוע ומגיעים לכדור הארץ באותו הזמן. מה ששונה בין האדם העומד לבין האדם הנע הינו מה הזמן שעבר מרגע קבלת ההחלטה עד שפוטונים של האור מהאירוע הגיעו לכדור הארץ ולכן מסקנת פנרוז שגויה. יש סדר בין אירועים, הם לא קורים או לא קרו בבת אחד, אלא שלכל מערכת שנעה במהירות קבועה כלשהי הפרשי הזמן בין האירועים הם שונים. לכן, בוודאי לא נכון שכל האירועים קיימים במקביל. כדי להבין יותר לעומק את השגיאה, בא נניח שיש אדם חיצוני שנמצא בחדר של פיקוד הצבא האנדרומדי בזמן קבלת ההחלטה. אותו אדם יקבל ראשון, את הידיעה על קבלת ההחלטה. לא קיים אדם מרוחק שיקבל את ידיעת האירוע לפניו. האקסטרפולציה של פנרוז שאם הזמנים הם גמישים נוכל להגיע לזמן שלילי שבו האירוע התרחש לפני שאותו אדם קרוב קיבל את הידיעה הינה שגיאה לוגית. סדר האירועים הוא מוחלט. הזמנים בין האירועים הוא יחסי.

כדי להבין כיצד אנו מודדים זמן, ולא מהו זמן, צריך להגדיר כלי מדידה שיש לו יחידה שחוזרת על עצמה בצורה קבועה ואז ניתן להכפיל את כמות היחידות שעברו מתחילת פעולה מסוימת עד סופה וכמות היחידות הללו הינה הזמן שמדדנו וזאת כל עוד יש הסכמה מהי מידת היחידה שחוזרת על עצמה. אם היחידה שבה העולם מדבר היא שניה, אזי בשנת 1967 הוחלט להגדיר את השנייה עפ“י אחת התדירויות הנפלטות בעת מעבר אלקטרונים בין רמות אנרגיה מסוימות של אטום הצזיום 133: הקרינה שנפלטת (או נבלעת) בצזיום 133 בעת מעבר אלקטרונים בין רמות אנרגיה מסוימות אלו היא בעלת תדר של 9,192,631,770 הרץ (1 הרץ=1 תנודות בשנייה). כלומר, שנייה אחת היא משך הזמן שעובר בעת שנמדדים 9,192,631,770 מחזורים של קרינה  נפלטת זו. המדידות שנעשו מאז עם 2 שעונים מדוייקים מאוד, שאחד במצב מנוחה יחסית לשני שנע במהירויות מאוד גבוהות, תמיד יציגו זמנים שונים היות והתדר זהה לפי הגדרה וגם מהירות האור זהה כחוק טבע של הציג מקסוול. מהירות האור יכולה להיות זהה בשני מערכות היחוס רק אם משך הזמן בשני המערכות יהיה שונה. לכן, אותו כלי מדידה שמתבסס על גלים ייתן תוצאות שונות בשתי מערכות יחוס היות והגלים, שהם כלי המדידה, מהירותם תהיה זהה וכמות המחזורים תהיה זהה אבל הזמן יהיה שונה.

ההבדל הוא לא רק סמנטי אלא מהותי היות ומערכת היחוס הנעה גורמת לכך שאורכי הגל גם באטום ובמה שנפלט ממנו מואטים ולכן יש את פרדוקס התאומים שיוצר שונות בחומר עצמו ולכן 2 התאומים כשהם נפגשים הם בגילאים שונים אפילו שיצאו באותו רגע בלידה. רואים זאת גם בחלקיקים קטנים, כגון מיואון, שאמורים להעלם זמן קצר אחרי שהם מופיעים, אבל זמן החיים שלהם ארוך יותר בגלל שהם נעים כמעט במהירות האור ולכן אנחנו יכולים להבחין בהם.

שימו לב, שכל השעונים שאנו משתמשים בהם בעולם הם שעונים פנימיים שהם חלק מהיקום ולא חיצוניים ליקום ולכן היחסיות שיש ביקום חלה גם עליהם. אם היה לנו שעון מחוץ ליקום, אז היינו יכולים להתייחס לזמן בצורה מוחלטת ולא יחסית. מצד שני, כמו שאמרנו לעיל, זמן קשור לחומר ובלי חומר אין זמן.

הטענה ש"זמן קשור לחומר ובלי חומר אין זמן" היא במידה מסוימת קצת לא מובנת היות וכל חוקי הטבע שהזכרנו עד כה, אין להם כיווניות של עבר, הווה, עתיד. אם כל חוקי הטבע עד כה, יכולים להיות סימטריים, כך שניתן לחזור לעבר או להתקדם לעתיד באותה מידה, אזי בן אדם זקן יכול לחזור להיות צעיר ואז אין לנו שום כיווניות לכיוון העתיד. אנו יודעים שזה לא קורה וכדי להבין למה זה לא קורה ניקח דוגמא של טיפה של דיו שמפילים אותה לכוס של מים. ברור לכל אחד, שהדיו יתפשט בכל הכוס ולא ישאר מרוכז בנקודה ספציפית ואין סיכוי שהדיו שהתפשט בכל הכוס יחזור להיות בנקודה ספציפית. הסיבה לכך היא, שמספר המצבים שבו מולקולות בדיו התפשטו בכל הכוס הוא כמעט אינסופי יחסית למצב שבו המולקולות נמצאות בנקודה אחת. ההסתברות לאי הסדר היא כמעט אינסופית יחסית לסדר ולכן נוכל להכליל שהטבע שואף להגדיל את אי הסדר וזה החוק של התרמודינמיקה שבו בטבע מדד אי הסדר, שנקרא אנטרופיה, תמיד יטה לגדול. עד תחילת המאה ה – 20 זה היה החוק היחיד שבו אין סימטריה ויוצר תמיד כיווניות אחידה שמגדירה לנו מה עתיד ומה עבר בלי יכולת לחזור.

לפי התיאוריות עד עכשיו, אנו נמצאים עדיין ביקום דטרמיניסטי, שבו יכול להיות שלפלאס צודק. כאן נכנסת לתמונה 2 תיאוריות שהוכחו מעל לכל ספק במאה ה – 20, תורת הקוונטים ותורת הכאוס. 2 תיאוריות אלו מראות שהעולם לא יכול להיות דטרמניסטי היות ומהותית אי אפשר לדעת את מצבו של היקום בזמן נתון וגם אי אפשר לדעת את כל המידע על כל מרכיבי היקום, היכן כל אחד מהם נמצא בנקודת ההווה. שימו לב, שגם לפי תורת היחסות אין מושג כזה שנקרא "זמן נתון" או "נקודת ההווה" שמהווים את הבסיס לדטרמניזם של לפלאס ומדעני המאה ה-  19 ותחילת המאה ה – 20.

אם תזכרו את העננה של לורד קלווין לעיל, של קרינת גוף שחור (שלא נכנס להסבר מה זה), הפתרון לה ניתן על ידי מדען בשם מקס פלאנק שטבע את המושג "קוונט האנרגיה". משמעות הדבר שקרינה משתחררת רק במנות מוגדרות מראש. בעקבות זאת, ב – 1926, קם מדען גרמני בשם, ורנר הייזנברג (Heisenberg), וניסח את עקרון אי הוודאות המפורסם שלו שמהווה את הבסיס לתורת הקוונטים. לפי תורת הקוונטים, אין עוד לחלקיקים מקום ומהירות מוגדרים היטב, שאפשר לצפות בהם. תחת זאת יש להם מצב קוונטי, שהוא שילוב של מקום ומהירות. מכניקת הקוונטים אינה מנבאת תוצאה יחידה ומסוימת לתצפית.

תחת זאת, היא מנבאת מספר תוצאות אפשריות שונות, ומעניקה לכל אחת מהן הסתברות משלה. כלומר, אם אדם יערוך את אותה מדידה עצמה במספר גדול של מערכות דומות, שכל אחת מהם התחילה באורח זהה, הוא ימצא כי תוצאת המדידה תהיה א במספר מסויים של מקרים, ב במספר אחר של מקרים וכן הלאה. אפשר לנבא בקירוב את מספר הפעמים שבהן התוצאה תהיה א או ב, אבל אי אפשר לנבא את התוצאה הספציפית של מדידה יחידה כלשהי. מכניקת הקוונטים, הכניסה למדע גורם של אי יכולת ניבוי (או אקראיות) שאין מנוס ממנו. ע

קרון זה שם קץ לחלומו של לפלאס על תיאוריה מדעית שתהיה דטרמיניסטית לחלוטין. ודאי שאי אפשר לנבא בדיוק אירועים עתידיים, אם אי אפשר אפילו למדוד במדוייק את מצבו העכשווי של העולם כאשר גם המושג "עכשיו" לא קיים על פי תורת היחסות של איינשטיין. נציין שמכניקת הקוונטים, הלמה בשלמות את תוצאות הניסויים שהתקבלו ועליה מתבססים היום כל תחומי המדע והטכנולוגיה המודרניים. היא מושלת בהתנהגותם של טרנזיסטורים ומעגלים מוכללים – רכיבי היסוד של מכשירים אלקטרונים כגון מחשבים, מקלטי טלוויזיה,  טלפונים ניידים, מכשור הדמיה רפואי, וכמעט כל מכשיר דיגיטלי מוכר היום לא היו קיימים ללא הידע של מכניקת הקוונטים. תיאוריה זאת משמשת בסיס גם לכימיה ולביולוגיה המודרנית. התחום היחיד שבו היא טרם השתלבה הם הכבידה ומבנה היקום בכדי מידה גדול.